עבודה בהמתנה

סטודנטים רבים דוחים את ביצוע העבודות האקדמיות לימים האחרונים שלפני מועד ההגשה. קוראים לזה דחיינות אקדמית. מהן הסיבות לתופעה ואיך מתמודדים עמה?

עכשיו זה קורה, הגיע רגע האמת. השעה כבר ממש מאוחרת ואין לי עדיין קצה חוט, כלום. כבר הספקתי לשכוח לפני כמה זמן קיבלתי על עצמי את המשימה הזאת. אני רק יודע שתוך שעות ספורות יגיע הדד ליין ועוד דחייה אחת לטובת זפזופ, נשנוש או שאר מיני תענוגות לא הכרחיים ואין לי עבודה. זה עכשיו או לעולם לא, אני חייב להתחיל לכתוב או שעוד משימה תיכנס לפנתיאון הכישלונות.

חלק נכבד מקוראי שורות אלו ודאי מכירים את התחושה. מונח על השולחן דו"ח שמחר, אבל מחר, בטוח תשלמו אותו? השן כואבת כבר יובלות ומחר, אבל מחר, אתם בטוח קובעים תור לרופא? יומיים להגשת הסמינריון ועוד לא שחררתם נגיעה אחת על המקלדת? הנקודה מובנת. קוראים לזה דחיינות.

המונח דחיינות מתאר מצב שבו ביצוע מטלה חשובה נדחה לטובת עיסוקים אחרים, שכל תכליתם היא בריחה מהתמודדות עם אותה מטלה. סטודנטים רבים סובלים מהבעיה במידה המפריעה למיצוי הפוטנציאל האישי ולהשגת מטרותיהם. דחיינות אקדמית אינה שונה במהותה משאר צורותיה של התופעה, אך מושפעת יותר מליקויי למידה כגון הפרעות קשב או דיסלקציה, ניהול לא נכון של לוח הזמנים וקריסה תחת לחץ. המצב מחמיר כאשר המטלה האקדמית מיועדת לתאריך רחוק יחסית, נושאה מופשט וקיימת עמימות לגבי מורכבותה.

לדברי אמיר דרור, מאמן אישי ויועץ קריירה, "הנטייה לדחות התמודדות עם משהו שקשה לנו לעסוק בו היא חולשה אנושית טבעית. כאשר נזקי ההתנהגות אינם כבדים, ניתן לקבל אותה במידה של סלחנות עצמית, אבל ישנם מצבים בהם דחיינות גובה מחיר יקר. במקרים כאלה רק איום או רמת מצוקה גבוהה תעורר אותנו לבדוק את עצמנו, לחפש פתרונות חדשים, ואולי לשנות דפוסי התנהגות".

על פני השטח יהיו כאלה שלא ימצאו שום פגם בדחיית משימות לרגע האחרון. "רק ככה אני מתפקד כמו שצריך", אומר בביטחון אסי כהן, סטודנט לתקשורת וניהול במכללה למנהל. "כל חיי שילבתי בין עיסוקים רבים, וכשיש גם סמינר להגיש, הביצוע נעשה כמעט תמיד בשעות האחרונות לפני הדד ליין. כנראה שזה עניין של סדר עדיפויות. בכל אופן אני לא רואה כאן שום בעייתיות, גם אם זה באיחור מסוים, בדרך כלל המרצים מתקפלים". נשמע כמו דחיין בהדחקה? זהו אחד מהתסמינים.

המרצים מצדם, מוצאים דרכים משלהם להתמודדות עם התופעה. "לאור ניסיון העבר עם איחורי הסטודנטים, אני נוקט בגישה שונה שעוזרת לכולם" אומר פרופ’ מיכאל אורבך, מרצה בבי"ס לכימיה באוניברסיטת ת"א. "לתאריך היעד אני מוסיף באופן קבוע שבועיים שלמים למאחרים השונים. ככה הסטודנטים פחות לחוצים, המתרגלים לא מקבלים עשרות עבודות לבדיקה בבת אחת ואני לא צריך לשמוע את התירוצים". מאז שהחל לנקוט בגישה, מספר אורבך, מתקיים שקט יחסי בכל סוגיית הדחיינות, ומעל ל-70% מהסטודנטים מנצלים את הגמישות בתאריך, וממשיכים לדחות.

בורחים מהתמודדות

הדחיינות באה לידי ביטוי במגוון אופנים, כולם סובבים סביב אותה נקודה: בריחה מהתמודדות. הדחיין המתעלם יתנהג כאילו שהמשימה היא לא לו, תבוצע מעצמה או פשוט תיעלם לאטמוספירה יחד עם טבעות העשן שיפריח אותו דחיין בבטלתו. דחיין אחר שכבר החליט להתמודד איכשהו עם המשימה, יעריך את מידת הקושי שלה בצורה שגויה, דבר שיקשה עליו מאוד בבואו להתעמת עימה פנים מול פנים, מה שעלול להביא לויתור עצמי.

צורת ביטוי נוספת לתופעה היא המרת משימות. קרה לכם כבר שהתיישבתם לכתוב סוף סוף את הפסקה הראשונה של הסמינר השנתי, ואז, בדיוק באותו רגע, נזכרתם שהברז במטבח דולף וזה הזמן לתקן אותו? בטח קרה. תיקנתם את הברז, התיישבתם שוב לכתוב וכעבור שעתיים נותרתם תקועים על ניסוח של משפט אחד מיני רבים. עיברו הלאה! לא מסוגלים? דחיינים.

אחת הסיבות הבולטות לדחיינות היא פרפקציוניזם. דחיינים הם לעתים אנשים בעלי מודעות עצמית גבוהה מהממוצע, המבוססת על שאיפות לשלמות והישגיות יותר מאשר על הערכה מציאותית של חובותיהם וכישוריהם. פרפקציוניזם מוגזם עלול להפוך את המשימה לבלתי אפשרית. זאת ועוד, שאיפה לשלמות נובעת לא פעם מחרדה מפני הערכה שלילית של הזולת. למשל, סטודנט עלול להאמין כי דרישותיו של המרצה בנוגע למטלה אקדמית הן גבוהות מאוד ואף לחשוש מתגובה ביקורתית שלו לעבודה, בעוד שבפועל אין זה כך.

סיבה נוספת לדחיינות קשורה לחשיבות הניתנת למטלה. זלזול במשימה או תפיסה שלה כחסרת משמעות, עלולה להביא להפחתת המוטיבציה לביצועה. לעומת זאת, מתן חשיבות יתר למשימה, עלולה להוביל לחוסר אמונה ביכולת לבצעה ולדחיית הטיפול בה.

הגורם הפיזיולוגי לתופעת הדחיינות טמון באזור במוח האחראי על חלוקת קשב, תכנון ושליטה בדחפים. אותו אזור אמור לסנן גירויים חיצוניים שמפריעים לביצוע המשימה, ותפקוד לא מספק של אותו אזור עלול להעצים את מידת הדחיינות. דחיינות כרונית, הנובעת מהפרעות קשב וריכוז, ניתנת לטיפול באמצעות תרופות, ריטאלין למשל, או באמצעות טיפול פסיכולוגי.

אז מה עושים?

לפני שרצים לשכב על ספת הפסיכולוג או נרשמים לקבוצת טיפול, כדאי לנסות ולהתמודד עם הדחיינות באופן עצמאי. תכנון וניהול נכון של המשימה יכולים לסייע בהשלמתה במועד שנקבע. כך, בעת קבלת המטלה האקדמית, אין סיבה לרוץ למחשב ולהתחיל לכתוב. תחילה חשוב להבין את ההוראות המדויקות לביצוע, המקורות הנדרשים, נפח המשימה וכמובן, הדד ליין.

"כל תחילת שבוע אני קובעת לעצמי את הימים והשעות בהם אני יושבת על הסמינר" מסבירה מיכל רופא, בוגרת מדעי ההתנהגות שדאגה להשלים את כל חובותיה בזמן. "אם למשל, אני חייבת לקרוא מספר מאמרים טרם הכתיבה, אני בודקת את אורכם, ומעריכה את הזמן הנדרש לקריאה והבנה. אני בונה לוח הזמנים ריאלי, שותלת בתוכו הפסקות יזומות ופורסת אותו על פני זמן ארוך יחסית, כזה שלא ידחק אותי ל’שעת השי"ן’".

במידה וההתמודדות העצמאית לא נושאת פרי, ניתן לפנות לטיפול מקצועי. בכל מוסד אקדמי פועלים מרכזי ייעוץ לסטודנטים, המספקים מידע, הכוונה אישית ואף סדנאות בנושא. בשירות הפסיכולוגי הפועל במסגרת דקאנט הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב, למשל, מעבירים סדנה ספציפית להתמודדות עם דחיינות.

אפשרות נוספת שתופסת לאחרונה תאוצה, היא האימון האישי – קואצ’ינג. "חלק משמעותי בתהליך השינוי דורש פתרון שיש בו הן התבוננות על מקור הקושי והן עבודה מעשית נקודתית להתגברות על דפוס ההתנהגות" אומר המאמן האישי אמיר דרור, שעוסק גם בבעיית הדחיינות, במסגרת סדנאות לצמיחה אישית. "אי אפשר לרוץ לפתרונות טכניים בלי שאנו מרפאים קשיים. טכניקת ביצוע המודבקת באופן שרירותי, בלי להתייחס למניעים עמוקים לדחיינות, על פי רוב לא תחזיק".

עבור הסובלים מליקויי למידה, כנראה שאימון אישי או סדנה לא יעשו את העבודה. כאמור, תפקוד לקוי של האזור במוח שאמור לסנן גירויים חיצוניים, עלול להביא לדחיית הטיפול במטלות האקדמיות. במקרים אלה טיפול פסיכולוגי, ובמקרה הצורך גם תרופתי, יוכל לסייע בהתמודדות עם הבעיה.

בין אם אתם דחיינים המתייסרים לפני כל הגשת סמינר ובין אם אתם דחיינים מודחקים – הגיע הזמן להתחיל בעבודה. נסו תחילה להתמודד לבד באמצעות ניהול נכון של המשימה. לי זה עזר. ותאמינו לי שאם גמר ליגת האלופות לא היה משודר – לא הייתי שומע עכשיו את הגנן מכסח לי את האוזניים. בשנייה האחרונה, עם שריקת הסיום. הפעם הספקתי.